Latest Event Updates

החופש הגדול – מאז ועד עכשיו

Posted on

קבלו פירוט מלא של ההיסטוריה של החופש הגדול – למה הוא התחיל בכלל? ואיפה? ולמה הוא כל כך ארוך?

(כמעט) כל התשובות במאמר המעניין הזה:

https://wordpress.com/post/matanbiton.wordpress.com/246

תחזיקו מעמד ותזכרו – כבר עברנו רבע!

מודעות פרסומת

ההווה שלי – העתיד שלהם

Posted on

לפעמים אני עוצר וחושב על רמת ההשפעה שיש לי על העתיד של הילדים שלי – וזה קצת מלחיץ. החלטות קטנות שאני עושה היום יכולות להיות מאוד משמעותיות לילדים שלי כשהם יגדלו, וזה אומר שיש עליי הרבה אחריות.

זה יכול להיות הבחירה שלי בבית ספר עבורם או ההחלטה אם לשלוח אותם לחוג כזה או לחוג אחר. גם ההתנהגות היומיומית שלי יכולה להשפיע עליהם, כי הם רואים וקולטים ולומדים וזה מעצב את מי שהם יהיו כשהם יגדלו. גם החלטות כלכליות הן כמובן עם הרבה משמעות לעתיד שלהם, כי זה משפיע על כמה כסף אני אוכל לתת להם להתחיל את החיים וגם כי יכול להיות שהם אלה שיצטרכו לטפל בנו ביום מן הימים.

למשל, בזמן האחרון עשיתי בירורים על קרנות השתלמות (הנה מאמר מועיל על זה http://holesinthenet.co.il/site-only/%D7%9E%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9A-%D7%9B%D7%9A-%D7%AA%D7%91%D7%93%D7%A7%D7%95-%D7%90%D7%AA-%D7%A7%D7%A8%D7%9F-%D7%94%D7%94%D7%A9%D7%AA%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9C%D7%9B%D7%9D ) והיה לי חשוב להבין מה קורה לכסף במקרה שחס וחלילה קורה לי משהו. רציתי לוודא שהכסף שאני מפקיד לשם יחזור למשפחה שלי במקרה הצורך, וזה משהו שפעם לא הייתי חושב עליו בכלל. וזה חשוב להתייחס לדברים האלה, כדי שנהיה שקטים ונדע שדאגנו לילדים.

ועדיין, אני לא ממליץ לכם לחושב כל הזמן רק על העתיד הבלתי ידוע הזה. הסוד לדעתי הוא ליהנות מההווה ולקבל החלטות נכונות לעתיד – איך עושים את זה בלי להתמלא בחששות או בחוסר ידיעה? זה לא קל, אבל אפשרי. והכי חשוב – אף אחד לא מבטיח שנצליח, אבל מה שחשוב זה לנסות תמיד.

 

מי ישמור על הילדות?

Posted on

אתמול במהלך כל היום דיווחו בחדשות על ילדה בת 16 שנרצחה בכפר שלה. בכל פעם ששמעתי את זה התכווץ לי הלב מכאב, כי לא יכולתי לקבל את העובדה שילדה נרצחת סתם כך, אצלנו. אני חושב על הילדה הזאת ושואל את עצמי אם היא פחדה, אם היא הבינה מה קורה, אם היא קראה לאמא או לאבא והם לא יכלו להושיע… אוי, זה באמת נורא.

וכאילו זה לא מספיק נורא, בלילה גילינו שעוד ילדה נרצחה, הפעם בתל אביב. ילדה בת 12, תלמידת כיתה ז', הוכתה למוות באכזריות שאי אפשר לתאר בכלל. איך ילדה צעירה כל כך ותמימה כל כך מסיימת את חייה בצורה כל כך טרגית? איך אפשר לישון בשקט כשדברים כאלה קורים אצלנו?

הילדים והילדות שלנו הם כל החיים שלנו. כשאני רק מנסה לחשוב איך מרגישות המשפחות ההמומות שאיבדו ילדה פתאום, בגלל רוע ואכזריות, מיד עולות בי תחושות ממש קשות ואפילו חרדה לילדים שלי. אף הורה לא צריך לאבד את הילד שלו, ולא משנה באיזה נסיבות, אבל לדעת שהילדה שלך סבלה וכאבה ואתה לא יכולת לעזור לה זה כבר כאב בלתי נסבל אני חושב.

אני כותב פה תמיד על גידול ילדים, על בילויים וכיף, על צמיחה והתבגרות, והיום אני כותב בדיוק על ההיפך – איך ילדות הופכות לקורבנות, איך הן כבר לא יגדלו ויעשו כיף, איך הן כבר לא יצמחו ויתבגרו. זה שובר לי את הלב, ואני יכול רק להתפלל שהן האחרונות.

אמנות יפנית לחג האורות

Posted on

סדנאות יצירה לחנוכה במוזיאון טיקוטין בחיפה – מומלץ בחום:

http://www.tmja.org.il/%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D_%D7%95%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%97%D7%94/%D7%97%D7%A0%D7%95%D7%9B%D7%94

ועל הדרך, לא חסרים מקומות יפים בחיפה – שוק הפשפשים, הגנים הבאהיים, העיר התחתית. רק להגיע וליהנות!

פליי-דייט

Posted on

בשבוע שעבר הלכתי לאסוף את הבת שלי מחברה. בדרך לשם נזכרתי איך כשהילדים היו קטנים יותר, היינו הולכים איתם לפליי-דייט ומוצאים את עצמנו יושבים שעתיים-שלוש עם הורים שאנחנו לא מכירים. לפעמים ההיכרות הזאת הפכה לחברות ממש, לפעמים היא התגלגלה לשיחה מעניינת ולפעמים היא נגמרה בכלום – שני מבוגרים שלא מוצאים נושאי שיחה משותפים.

מזל שהיום אני רק צריך לאסוף את הילדים מחברים ולא לשבת שם הרבה זמן, למרות שדווקא בפעם הזאת כן נכנסתי ונלכדתי בשיחה עם האבא של החברה. מסתבר שהאבא הוא פסיכולוג, שזה תחום שקרוב לתחום שאני עוסק בו, והתפתחה בינינו שיחה ארוכה ומעניינת שבסוף הבת שלי קטעה כי היא כבר רצתה הביתה.

בדרך הביתה היא סיפרה לי שלחברה שלה כבר יש מיטת נוער ממש יפה ושהיא גם רוצה כזאת. כנראה שזאת הבעיה כשהילדים שלנו הולכים לבתים אחרים – הם מקבלים רעיונות שיעלו לנו הרבה כסף. האמת, הפעם היא צודקת. למחרת כבר עשיתי מחקר קטן על מיטות בשבילה ומה הכי טוב ומצאתי פה למשל https://www.ereverev.co.il/article.asp?id=38283 מידע נוסף על הנושא הזה. חשוב לי שהמיטה תהיה עמידה להרבה שנים ושתהיה לה תמיכה טובה לגב – נו, מה שכל הורה רוצה, לא?

לפעמים אני חושב כמה מצחיק זה שאנחנו צריכים להיות חברים של ההורים של החברים של הילדים שלנו. הרי זה ששתי ילדות מסתדרות מצוין, לא אומר שההורים שלהן גם יסתדרו אחד עם השני, וזה לפעמים יכול להיות לא נעים. מזל שהילדים שלי כבר לא צריכים ליווי לפליי- דייטים שלהם.

אבא, תביא לי!

Posted on Updated on

בשבת היינו במפגש משפחתי של המשפחה של נעמה. הסתובבו שם שישה ילדים בגילאים שונים – שלושה מהם שלנו ושלושה בני דודים צעירים יותר. הדינמיקה ביניהם הייתה משעשעת כי הקטנים ממש רדפו אחרי הגדולים שכנראה נראים להם גדולים מגניבים. הם נורא רצו לשחק איתם, והם הרגישו גאווה ושיחקו איתם נורא יפה עד שהם פרשו לעניינים שלהם.

2018-06-03_090543BL

כשישבנו לאכול ארוחת צהריים, שמתי לב איך הילדים מטרטרים את ההורים שלהם. הקטנים ביקשו מיץ ואחר כך מפית, ואז הם רצו קטשופ מהמקרר ואז אחד ביקש להחליף את הצלחת המלוכלכת מפסטה בצלחת נקייה בשביל השניצל… וההורים קמים ויושבים, הולכים וחוזרים כמו יויו.

אני יכול לבקר את ההורים האלה ולהגיד שהם מוותרים לילדים שלהם ומפנקים אותם, אבל האמת היא שגם הילדים שלי היו כאלה, וזה עובר כנראה עם הגיל. ככה שאני כנראה לא יותר טוב מהורים אחרים. השאלה היא למה כל ההורים מרגישים שהם צריכים לקפוץ ולציית לכל בקשה של הילד? למה אנחנו לא דורשים מהם להסתדר יותר בעצמם?

כנראה שנוח לנו ככה, לגמור מהר עם העניין ולחזור לשיחה שלנו במקום להתווכח ולהסביר ולעזור ולהדריך. אנחנו אנושיים בסך הכול, והאמת שרוב הזמן אנחנו אפילו לא ממש שמים לב שאנחנו עושים את זה. מצד שני, אנחנו צריכים לשים לב לזה ולנסות להימנע. אמנם לא תמיד זה מתאים, אבל לפעמים כדאי לעצור רגע ולהגיד לילד שילך להביא לעצמו את מה שהוא צריך בעצמו. הילד ילמד מזה ואולי יאמץ את זה כהרגל, ולנו יהיה קל יותר.

אז איך זה אצלכם בבית? גם אתכם הילדים מטרטרים? או שיש לכם טיפים לשינוי המצב?

סבא לעתיד

Posted on

אתמול נסעתי באוטו עם שניים מהילדים שלנו והתפתחה שינינו שיחה נורא מצחיקה על העתיד שלנו. אני תיארתי עתיד שבו הילדים מתחתנים ומביאים לנו נכדים חמודים, ואותם זה הצחיק נורא. המחשבה על זה שאני אהיה "סבא מתן" נראתה להם ממש מוזרה, והאמת שגם לי זה די מוזר, כי מי מאיתנו אוהב לחשוב על השנים שבהן נהיה זקנים?

האמת היא שאחרי שצחקנו מסבא מתן, המשכתי לחשוב עם עצמי על העתיד הזה שאני מדמיין. אני מניח שאם הכול ילך בסדר, אני אהיה סבא בסוף, אבל זה החלק הקל – החלק הקשה זה לשרוד בגיל הזה, של הפנסיה והלאה. קודם כל יש כמובן את העניינים הבריאותיים, שכנראה יטרידו אותי ותר בגיל הזה. בנוסף, יש את העניין הכלכלי, שלו אנחנו צריכים לדאוג מעכשיו, כי אחר כך יהיה מאוחר מדי.

אז כשהגעתי הביתה פתחתי את מגירת המסמכים המבולגנת שלי ושלפתי משם את החומר שקשור לפנסיות שלי ושל אשתי. ניסיתי להבין אם בסוף הדרך יהיה לנו מספיק כסף למחיה בכבוד, אבל לא הצלחתי להבין. זה אומר שאני צריך ללמוד קצת על כל הנושא הזה של פנסיה והתחלתי עם מדריך פנסיה שמצאתי פה https://www.clalbit.co.il/pension/ . גם אם לילדים שלי קשה להאמין, גם היום הזה יגיע – ואני רוצה להיות סבא שיכול לקנות מתנות לנכדים שלו ולא כזה שזקוק לתמיכת הילדים.

וואו, מדהים איך שיחה מצחיקה באוטו יכולה להתגלגל לחששות מהעתיד לבוא, אבל אם הם כבר כאן – נוציא מהם את המרב.