Latest Event Updates

שב, ילד, שב

Posted on

ביום שישי נסעתי עם הבן הגדול שלי לעשות קארטינג באיזה מסלול בצפון. הצענו לכולם לבוא, אבל רק הוא רצה כי הוא חולה על נהיגה, וככה יצא שבשבת בבוקר נכנסנו שנינו לאוטו והתחלנו לנסוע צפונה.

הנסיעה הייתה ארוכה, למרות שבשבת לפחות אין פקקים (חוץ מכמה קטנים שנוצרו בגלל מטיילים), ואנחנו הקשבנו למוזיקה ודיברנו כל הדרך. היו רגעים של שתיקה, של הקשבה למוזיקה או שירה משותפת, של צחוקים וגם של שיחה מעמיקה, והכול היה פשוט נהדר.

הילדים שלנו גדלים מאוד מהר וכמה שנראה לנו שאנחנו מכירים אותם הכי טוב בעולם – אנחנו לא. הרי איך אנחנו יכולים לעקוב אחרי כל השינויים האלה שחלים בהם ואחרי החוויות שמעצבות אותם כשהם בכלל לא משתפים אותנו בכלום? הילדים שלי יחסית מספרים כששואלים אותם, אבל זה דורש חליבה מאומצת מצידנו, וחוץ מזה, אנחנו מרשים להם גם קצת לשמור לעצמם, כמו שכל אחד מאיתנו עושה.

אז מה גיליתי בנסיעה הזאת על הבן שלי שלא ידעתי? קודם כל, שמעתי קצת יותר על החברים שלו ועל מה שהם עושים ביחד ונראה לי שהוא אמר את האמת, ככה שאותי הוא די הרגיע. למדתי גם על הדברים שמעניינים אותו במיוחד עכשיו ועל דברים שכבר לא, על המורה שמעצבנת אותו ועל המורה שהוא דווקא אוהב ועוד מיליון דברים קטנים כאלה שעוזרים לי להכיר אותו קצת יותר טוב.

אז "שב, ילד, שב, אני אומר לך שב"… ודבר קצת עם אבא שלך שכל כך רוצה לדעת!

שיעור כואב

Posted on

מאז שהילדים שלי התחילו ללמוד בבית ספר, התחילו הבלגאנים סביב שיעורי הבית. בהתחלה היינו מאוד קשוחים בעניין הזה, ואחרי הרבה מריבות זה התחיל לדעוך ודי ויתרנו. אחר כך שוב באה תקופה של לחץ ומריבות, וככל שהילדים גדלו זה נהיה קשה יותר.

אני לא יכול להגיד שעכשיו הכול מאחורינו, אבל לפחות הגדולים כבר מסתדרים לבד. אני לא יודע אם פעלנו נכון לאורך הדרך ואם הטמענו בהם הרגלי למידה נכונים או שהם פשוט למדו את זה בעצמם, אבל העיקר שיצא בסדר. עם הקטן עוד יש לנו עבודה…

אז בגלל שאני יודע שאנחנו לא היחידים שמתמודדים עם הקשיים האלה, אז הנה מאמר מעניין שאולי יעזור גם לכם: https://afineparent.com/be-positive/not-doing-homework.html

הטיפ שלי הוא פשוט – אל תריבו יותר מדי. אם אתם רואים שהילד נאטם ושום דבר כבר לא יזיז אותו, עזבו את הצעקות ופשוט לכו לעשות משהו אחר. הם תמיד יהיו יותר עקשניים מאיתנו ואי אפשר להכריח אותם באמת ללמוד, זה חייב לבוא מהם, ומהניסיון שלי, בסוף זה בא.

הדרך הנכונה ביותר (בשבילי)

Posted on

כל ילד רוצה שההורים שלו יהיו מרוצים ממנו. הוא משתדל לרצות אותם וכשהוא רואה שהם גאים בו, זה ממלא אותו בשמחה. הכי הגיוני, נכון? חוץ מההורים, יש מעגלים נוספים של אנשים בחיים של הילד ואחר כך של המבוגר – חברים, משפחה, מורים, מעבידים ועוד ועוד – ולכולם יש רצונות ודרישות מהילד הזה, שעמוק בפנים רק רוצה להיות הוא.

החיים שלנו הם מורכבים. מצד אחד אנחנו רוצים לרדוף אחרי החלומות שלנו ולגלות מה באמת עושה לנו טוב ומניע אותנו, אבל אנחנו מוסטים מהדרך הזאת הרבה פעמים בגלל הציפיות של אחרים מאיתנו ובגלל כל מיני תפיסות מוטעות שמבלבלות אותנו. למשל, אנחנו רוצים לעשות הרבה כסף, כי זה מה שכולם אומרים שהכי חשוב בחיים, אבל אנחנו רוצים לעשות אמנות, כי זה מה שהלב שלנו דורש… אז מה בוחרים?

אני לפני הרבה שנים בחרתי ללמוד הוראה. ההורים שלי לא היו הכי מרוצים מזה, כי הם חשבו שאני "מסוגל ליותר מזה", שזה כנראה אומר מקצוע מכניס יותר ויוקרתי יותר, נגיד רופא או עורך דין או משהו. בסוף לא נהייתי מורה אבל נשארתי בתחום החינוכי והטיפולי ואני אוהב את זה ושמח בבחירה שלי, גם אם אני לא עשיר גדול. ולמי שישאל אותי אם כדאי לו לבחור לימודי הוראה – אני אגיד לו שיילך עם הלב שלו, כי זה הכיוון הכי נכון. והנה בדיוק כתבה שנתקלתי בה לאחרונה למי שחושב בכיוון הזה https://www.inn.co.il/News/News.aspx/389846 .

אנחנו שוכחים את זה לפעמים, אבל אנחנו באמת חיים רק פעם אחת! אז לבזבז את הפעם היחידה הזאת על מה שאחרים רוצים? איזו טעות!

משעמם לי!

Posted on Updated on

החופש הגדול הוא שמחה גדולה לילדים, עד הרגע שהם מתחילים להשתעמם. וזה קורה הרבה יותר מהר ממה שהם חשבו.

הבת הגדולה שלי למשל הייתה עד כיתה ה' בקייטנות בקיץ. ניסינו למלא לה את הזמן כדי שהיא לא תשתעמם, אבל היא תמיד רצתה חופש בלי קייטנות. בכל שנה מחדש היא הייתה רבה איתנו ומנסה לשכנע אותנו שניתן לה להישאר בבית ליהנות מול הטלוויזיה. וכשהיא גדלה והגיעה לכיתה ו' הסכמנו סוף סוף, ואחרי שבוע בדיוק היא כבר טיפסה על הקירות ובכתה לנו שהיא משתעממת "למוות" כהגדרתה.

IMG_3285

הילדים הקטנים יותר רצו ללכת בעקבותיה, אבל השארנו אותם בקייטנות כי ידענו כבר איך זה נגמר. אבל בשלב מסוים לילדים כבר אין קייטנות, כי הם גדולים מדי, אבל הם ממש לא גדולים מדי כדי להשתעמם. לזה אין גיל.

אז מה עושים עם ילדים משועממים בחופש הגדול? לי אין תשובה. אפשר לנסות למלא להם את הזמן בפעילויות, אבל עדיין תמיד יגיעו הימים האלה שאין תוכניות והם מסתובבים בבית עצבניים ומעצבנים, אוכלים משעמום, רבים משעמום ומעצבנים את ההורים… משעמום כמובן.

יש לכם טיפים איך לגמור את החופש הזה בשלום? אני אשמח לשמוע.

 

החופש הגדול – מאז ועד עכשיו

Posted on

קבלו פירוט מלא של ההיסטוריה של החופש הגדול – למה הוא התחיל בכלל? ואיפה? ולמה הוא כל כך ארוך?

(כמעט) כל התשובות במאמר המעניין הזה:

https://wordpress.com/post/matanbiton.wordpress.com/246

תחזיקו מעמד ותזכרו – כבר עברנו רבע!

ההווה שלי – העתיד שלהם

Posted on

לפעמים אני עוצר וחושב על רמת ההשפעה שיש לי על העתיד של הילדים שלי – וזה קצת מלחיץ. החלטות קטנות שאני עושה היום יכולות להיות מאוד משמעותיות לילדים שלי כשהם יגדלו, וזה אומר שיש עליי הרבה אחריות.

זה יכול להיות הבחירה שלי בבית ספר עבורם או ההחלטה אם לשלוח אותם לחוג כזה או לחוג אחר. גם ההתנהגות היומיומית שלי יכולה להשפיע עליהם, כי הם רואים וקולטים ולומדים וזה מעצב את מי שהם יהיו כשהם יגדלו. גם החלטות כלכליות הן כמובן עם הרבה משמעות לעתיד שלהם, כי זה משפיע על כמה כסף אני אוכל לתת להם להתחיל את החיים וגם כי יכול להיות שהם אלה שיצטרכו לטפל בנו ביום מן הימים.

למשל, בזמן האחרון עשיתי בירורים על קרנות השתלמות (הנה מאמר מועיל על זה http://holesinthenet.co.il/site-only/%D7%9E%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9A-%D7%9B%D7%9A-%D7%AA%D7%91%D7%93%D7%A7%D7%95-%D7%90%D7%AA-%D7%A7%D7%A8%D7%9F-%D7%94%D7%94%D7%A9%D7%AA%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9C%D7%9B%D7%9D ) והיה לי חשוב להבין מה קורה לכסף במקרה שחס וחלילה קורה לי משהו. רציתי לוודא שהכסף שאני מפקיד לשם יחזור למשפחה שלי במקרה הצורך, וזה משהו שפעם לא הייתי חושב עליו בכלל. וזה חשוב להתייחס לדברים האלה, כדי שנהיה שקטים ונדע שדאגנו לילדים.

ועדיין, אני לא ממליץ לכם לחושב כל הזמן רק על העתיד הבלתי ידוע הזה. הסוד לדעתי הוא ליהנות מההווה ולקבל החלטות נכונות לעתיד – איך עושים את זה בלי להתמלא בחששות או בחוסר ידיעה? זה לא קל, אבל אפשרי. והכי חשוב – אף אחד לא מבטיח שנצליח, אבל מה שחשוב זה לנסות תמיד.

 

מי ישמור על הילדות?

Posted on

אתמול במהלך כל היום דיווחו בחדשות על ילדה בת 16 שנרצחה בכפר שלה. בכל פעם ששמעתי את זה התכווץ לי הלב מכאב, כי לא יכולתי לקבל את העובדה שילדה נרצחת סתם כך, אצלנו. אני חושב על הילדה הזאת ושואל את עצמי אם היא פחדה, אם היא הבינה מה קורה, אם היא קראה לאמא או לאבא והם לא יכלו להושיע… אוי, זה באמת נורא.

וכאילו זה לא מספיק נורא, בלילה גילינו שעוד ילדה נרצחה, הפעם בתל אביב. ילדה בת 12, תלמידת כיתה ז', הוכתה למוות באכזריות שאי אפשר לתאר בכלל. איך ילדה צעירה כל כך ותמימה כל כך מסיימת את חייה בצורה כל כך טרגית? איך אפשר לישון בשקט כשדברים כאלה קורים אצלנו?

הילדים והילדות שלנו הם כל החיים שלנו. כשאני רק מנסה לחשוב איך מרגישות המשפחות ההמומות שאיבדו ילדה פתאום, בגלל רוע ואכזריות, מיד עולות בי תחושות ממש קשות ואפילו חרדה לילדים שלי. אף הורה לא צריך לאבד את הילד שלו, ולא משנה באיזה נסיבות, אבל לדעת שהילדה שלך סבלה וכאבה ואתה לא יכולת לעזור לה זה כבר כאב בלתי נסבל אני חושב.

אני כותב פה תמיד על גידול ילדים, על בילויים וכיף, על צמיחה והתבגרות, והיום אני כותב בדיוק על ההיפך – איך ילדות הופכות לקורבנות, איך הן כבר לא יגדלו ויעשו כיף, איך הן כבר לא יצמחו ויתבגרו. זה שובר לי את הלב, ואני יכול רק להתפלל שהן האחרונות.